כבוד השופט הישאם אבו שחאדה מבית המשפט השלום ברמלה זיכה שני נאשמים מכל העבירות בכתב האישום[1] שהוגש בידי היחידה המשפטית מחוז מרכז-מע"מ פלילי. התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט לוקה בחסר ועקב כך אין מנוס מזיכוי הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
מארג הראיות איננו עומד ברף הראייתי המחמיר של המשפט הפלילי, קרי הוכחת אשמם של הנאשמים בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, מעל לכל ספק סביר.
דיני המס יש בהם הליך אזרחי והליך פלילי. הנטלים הראייתיים בהליך האזרחי כאשר מדובר בעוסק שהוא בסטטוס של נישום שונים לחלוטין מהנטלים הראייתיים בהליך הפלילי בעת שמדובר בעוסק שהוא בסטטוס של נאשם. חשוב לזכור שבעת שמדובר בשאלת הנטלים ושאלת דיות הראיות, נישום לחוד, ונאשם לחוד.
בדיני ראיות, הן במשפט הפלילי והן במשפט אזרחי, קיימים שני סוגי נטלים. הנטל הראשון הוא נטל השכנוע הרובץ על כתפי המאשימה: הכלל הבסיסי במשפט הפלילי הוא כי על המאשימה להוכיח את אשמו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. והנטל השני הוא נטל הבאת הראיות שמתחלק לנטל הבאת ראיות ראשוני שחל על המאשימה ונטל הבאת ראיות משני שחל על הנאשם.
באישום הראשון יוחסו לנאשמים ביצוען של שבע עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך הנדרש בסעיף 38 לחוק מע"מ וזאת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס ובנסיבות מחמירות לפי סעיפים 117 (ב)(5) ו- 117 (ב)(3). סך כל מס התשומות שהנאשמים ניכו שלא כדין בדו"חות הכוזבים הוא 5,110,724 ש"ח.
המאשימה מפנה לכלל הראייתי שקובע ששאלת אמיתות העסקאות שמאחורי החשבוניות שמהן נוכה מס התשומות היא מסוג המידע שמצוי בידי הנאשם. לטענת המאשימה, ככל שהנאשמים לא יעמדו בנטל האמור, די בכך על מנת להרשיעם. טענה זו היא שגויה ואין לקבלה.
במילים אחרות, כל עוד המאשימה לא הניחה תשתית ראייתית מפלילה שניתן מכוחה להסיק שהחשבוניות שהחברה ניכתה מהן את מס התשומות, הן פיקטיביות, הנאשמים פטורים מהבאת ראיות שמוכיחות שישנן עסקאות אמת מאחורי אותן חשבוניות. במילים פשוטות, המאשימה לא יכולה למלא את ה-"אין" שבראיותיה רק מתוך ה-"אין" שבראיות הנאשמים. במילים אחרות המאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני ושם מסתיים התיק עם תוצאה של זיכוי וכלל לא עוברים לשלב החמישי של המתווה הדיוני שעניינו העברת נטל הבאת הראיות לנאשם ומטבע הדברים גם לא השלב השישי שעניינו בחינת "דיות" הראיות שהביא הנאשם על מנת לעורר ספק סביר כנגד התשתית הראייתית המפלילה שהונחה כנגדו.
מסלול ההרשעה שמוצע על ידי המאשימה הוא שגוי ובלתי מתקבל על הדעת. מדובר במסלול שבו התהפכו היוצרות בדיני הראיות של המשפט הפלילי. מדובר במסלול שהוא טוב ונכון להליך האזרחי אך לא להליך הפלילי. כאן יש לומר בקול ברור וצלול, בעת שהמאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני (אפס ראיות מפלילות), אזי נטל הבאת הראיות המשני שחל על הנאשמים נותר רדום ובכלל לא קם לתחיה ולכן אין מנוס מזיכוים וזאת גם אם לא הביאו ראיות להוכחת אמיתות העסקאות.
מסלול ההרשעה שמוצע על ידי המאשימה הוא שגוי ובלתי מתקבל על הדעת. מדובר במסלול שבו התהפכו היוצרות בדיני הראיות של המשפט הפלילי. מדובר במסלול שהוא טוב ונכון להליך האזרחי אך לא להליך הפלילי. כאן יש לומר בקול ברור וצלול, בעת שהמאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני (אפס ראיות מפלילות), אזי נטל הבאת הראיות המשני שחל על הנאשמים נותר רדום ובכלל לא קם לתחיה ולכן אין מנוס מזיכוים וזאת גם אם לא הביאו ראיות להוכחת אמיתות העסקאות.
באישום השני יוחסו לנאשמים ביצוען של ארבעים וחמש עבירות של ביצוע פעולות במטרה שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס וזאת בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 117 (ב1) ו- 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. בנוסף, יוחסה להם גם עבירה של הכנה ניהול או הרשאה לאחר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס לפי סעיף 117 (ב))(6) לחוק מע"מ. הסך הכולל של ארבעים וחמש החשבוניות הכוזבות שהנאשמים הוציאו הינו 7,781,234 ש"ח כולל מע"מ כאשר סכום המע"מ הגלום בהן הינו 1,186,968 ש"ח.
אמיתות העסקאות נשוא החשבוניות, היא מסוג המידע המצוי בידי הנאשם. בפסיקה נקבע שכאשר המידע שהמאשימה צריכה להוכיח כגון העדר אמיתות העסקאות, מעצם טיבו מצוי בידי הנאשם קרי, הוא זה שבאמת יודע האם ביצע עסקת אמת, או לא, אזי, כמות הראיות שתידרש מהתביעה על מנת לצאת ידי חובה בקשר לאותו מידע, תהיה מזערית. מדובר בכלל ראייתי שחל הן בעבירות מס והן בעבירות אחרות (ראו: יעקב קדמי על הראיות (תש"ע – 2009 , חלק רביעי עמ' 1709 (.
הנאשם טען שכל החומר החשבונאי היה בתוך ארגז בביתו ונזרק לפח על ידי אחיותיו בשנת 2016 ולכן איננו מחזיק בשום תיעוד שמוכיח שישנן עסקאות אמת מאחורי אותן חשבוניות אף על פי כן, העובדה שבאסם וחברת שלהבת הפרו את חובת התיעוד ולא הצליחו להוכיח את אמיתות העסקאות שמאחורי ארבעים החשבוניות שנמסרו לחברת מכימר, איננה מובילה למסקנה שיש להרשיעם. הסיבה לכך בפשטות היא שמלכתחילה המאשימה לא הניחה תשתית ראייתית מפלילה שמלמדת שמדובר בחשבוניות כוזבות ולכן בית המשפט בכלל לא נדרש לבחון את השאלה האם הנאשמים הצליחו לעורר ספק סביר כנגד אותה תשתית.