העליון דן ברכישה עצמית לא פרו ראטה

בית המשפט העליון דחה[1] את ערעור פקיד שומה עכו בעניין בית חוסן ואת ערעור סיידה נגד פקיד שומה באר שבע. הערעורים נסובים על תוצאות המס של רכישה עצמית דיספרופורציונית – "רכישה עצמית" של מניותיה מחלק מבעלי המניות (להלן: בעלי המניות המוכרים) באופן שאינו שווה לחלקם היחסי, כך גדל אחוז האחזקה של יתר בעלי המניות בחברה (להלן: בעלי המניות הנותרים).

כיצד יש לסווג, לצרכי מס, את העסקה בכל הנוגע לבעלי המניות הנותרים? האם חל אירוע מס אצל בעלי המניות אשר נמנעו ממכירת מניותיהם, או, מכרו פחות מניות בהשוואה למוכרים אחרים בשל העלייה בחלקם היחסי בהון המניות של החברה, בהשוואה למצב הקודם ?

נפסק ברוב דעות (השופטת רונן והשופט פוגלמן) כי בחברות שהן מעין שותפויות ברכישה עצמית יש שתי עסקאות דיבידנד בעין של בעלי המניות הנותרים לפי חלקם היחסי ערב המכירה ועסקת רווח הון כשבעלי מניות נותרים רוכשים את חלק המוכרים זאת בהתאם לחלופה הראשונה בחוזר מס הכנסה 2/2018.

לא נקבעו מסמרות לגבי חברות ציבוריות וחברות פרטיות שאינן "מעין שותפות".

ברוב דעות של כבוד השופטים רות רונן ועוזי פוגלמן נפסק כי בחברות פרטיות שהן מעין שותפויות יש להחיל דין אחיד ולחייב את בעלי המניות הנותרים במס דיבידנד בשווי המכפלה של שיעור אחזקותיהם בחברה ערב העסקה בסכום שבו נרכשו מניותיו של בעל המניות היוצא ואת בעל המניות המוכר לחייב במס בעסקת רווח הון, זאת בניגוד לדעתו של השופט אלכס שטיין שסובר כי יש להחיל את מבחן המטרה הדומיננטית של הרכישה.

בעניין בית חוסן – מדובר בחברה, איגוד מקרקעין, שבבעלותה בית אבות בנהריה. היו בה ארבעה בעלי מניות: המשיבים 4-2 אשר החזיקו ב-25%, 37.5% ו-18.75% מהון מניות החברה בהתאמה; וציפורה – אשתו לשעבר של משה, מייסד ומנכ"ל החברה, ואביהם של המשיבים 4-3 – שהחזיקה בכ-18.75% ממניות החברה. בשנת 2012 הגישה ציפורה תביעה כנגד החברה, כנגד המשיב 2 (כמי שרשום כמנהלה ברישומים), וכנגד אורלי (דירקטורית בחברה, רעייתו לשעבר של משה ואמם של המשיבים 4-3). עוד יצוין כי מכתבי הטענות שהוגשו בתביעתה של ציפורה עולה כי בעלי המניות המקוריים בחברה היו בניהם המשותפים של ציפורה ומשה שמניותיהם הועברו בהמשך לידי ילדיהם של משה ואורלי (הם כאמור המשיבים 4-3) – כאשר כל האמור מעיד על המורכבות האישית והמשפחתית במערכת היחסים הכוללת בין בעלי המניות בחברה.  התביעה הוגשה בעילה של קיפוח ונטען בה לקיומם של ליקויים בהתנהלות החברה, בעיקר בקשר עם הלוואות שנתנה החברה למשה ולחברות בשליטתו. במסגרת התביעה הביעה ציפורה את רצונה למכור את מניותיה. מנגד טענו המשיבים באותו עניין כי ציפורה הגישה את התביעה מתוך תחושת מירמור כלפי משה, וכדי לגרום לטרדה מיותרת ליתר בעלי המניות בחברה. בסופו של דבר הגיעו כאמור הצדדים לתביעה להסכם פשרה במסגרתו הוסכם כי החברה תרכוש את 18.75% המניות של ציפורה.

הרכישה העצמית בוצעה מכוח הסכם פשרה בתביעת קיפוח שניהלה ציפורה כנגד החברה ומנהליה ולא כנגד כל בעלי המניות בה. כמו כן, בהתאם לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, הרכישה אף הסירה מהחברה איום של חדלות פירעון וחיסול עסקיה בעקבות התנהלותה של ציפורה שסירבה להשקיע כספים בחברה, להשקיע בקידום ענייניה, או לחתום על מסמכים וערבויות שהחברה נדרשה להם לצורך המשך פעילותה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין) קבע כי אין לראות ברכישה העצמית של המניות כחלוקת דיבידנד רעיוני לבעלי המניות הנותרים. בפסק הדין, התבסס בית המשפט בעיקר על עקרון המימוש (וראו להרחבה בעניין זה פסקה 50 של השופט א' שטיין) וציין כי בידי בעלי המניות הנותרים אין עליית שווי כלכלית ברת כימות וכי הם לא מימשו רווח כלשהו.

בעניין סיידה – חברה שהוחזקה בשרשור בחלקים שווים על-ידי שני אחים: מאיר ויוחנן. במהלך השנים התגלעו ביניהם מחלוקות באשר לניהול החברה ופעילותה, ועקב כך הם החליטו כי מוטב יהיה אם יפעלו לפירוק שותפותם העסקית מבלי לפגוע בפעילות החברה. תחילה בחנו האחים את האפשרות שמאיר ירכוש את מניותיו של אחיו. אולם בסופו של דבר, מאחר שלמאיר לא הייתה אפשרות לשלם מכספו את התמורה, החברה היא שרכשה את מניותיו של יוחנן.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת י' ייטב) קבע כי יש לראות את הרכישה העצמית של המניות כחלוקת דיבידנד לבעל המניות הנותר, מאיר סיידה. לצד זאת, בית המשפט התערב בהחלטת פקיד השומה וקבע כי חלף מיסוי הרכישה העצמית לפי החלופה השנייה בחוזר, יש למסותה לפי החלופה הראשונה.

בעניין סיידה השופט אלכס שטיין קיבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מטרתה הדומיננטית של הרכישה העצמית הייתה שינוי במבנה ההחזקות בחברה ומימון רכישת הזכויות. זאת מבלי שיתלווה לכך אינטרס של החברה כחברה.  בחברות שהן מעין-שותפויות, ועל אחת כמה וכמה בחברות שלהן רק שני בעלי מניות המחזיקים בחלקים שווים במניות החברה, ניתן לקבל החלטות רק בהסכמה של כל בעלי המניות. לכן, כאשר ישנן מחלוקות בין בעלי המניות – וכך היה כאמור בעניין סיידה, הדבר משפיע בהכרח גם על פעילות החברה ועל טובתה. פתרון הסכסוך במקרים כאלה הוא אינטרס משותף של בעלי המניות ושל החברה, ולא ניתן להפריד בין טובת החברה לבין בעלי מניותיה ולקבוע איזה מבין האינטרסים הללו הוא הדומיננטי.

כאשר מדובר בחברה פרטית שהיא "מעין שותפות" בה רוכשת החברה את מניותיו של אחד מבעלי המניות, קיים קושי לקבוע מהי המטרה הדומיננטית של עסקת הרכישה: האם היא מקדמת את טובתה של החברה כ"אישיות משפטית נפרדת" או שהיא מקדמת את האינטרסים הפרטיים של בעלי המניות בה; האם היה טעם כלכלי עצמאי של החברה לביצוע הרכישה העצמית או שהיא נועדה לשרת רק את בעלי המניות ועוצבה כך כדי להתחמק מתשלום מס; האם המניע לעסקה הוא סכסוך בין בעלי המניות בחברה המעוניינים להפריד את העסקים שלהם, או שמא מדובר בסכסוך המשפיע גם על החברה ולכן גם לה יש אינטרס ברכישת מניותיו של אחד מבעלי המניות. קושי זה אינו רק קושי יישומי אלא קושי מהותי שכאמור מקשה על הסיווג גם על ידי בעלי המניות עצמם. בחברה שהיא מעין-שותפות, בכל מקרה בו אחד מבעלי המניות מוכר את מניותיו לחברה, גדלה ההשפעה הניהולית של בעלי המניות הנותרים באופן המקשה גם הוא להבחין בין רכישה עצמית שהיטיבה רק עם החברה, לבין כזו שהיטיבה גם או בעיקר עם בעלי המניות בה. יש להחיל דין זהה ביחס למעין-שותפויות, חלף דין שונה על כל עסקה בהתאם למטרתה הדומיננטית.

יש לסווג את ההטבה שקיבלו בעלי המניות הנותרים כתוצאה מהרכישה העצמית כדיבידנד החייב במס, וזאת הן על-פי הפרשנות הראויה למונח דיבידנד בדין הכללי והן בהתאם לפרשנותו הראויה בדיני המס. משכך, יש לקבל את עמדת פקיד השומה ביחס לסיווגן של שתי העסקאות ולקבוע כי בשני המקרים חייבים בעלי המניות הנותרים בתשלום מס בגין הדיבידנד שקיבלו. עם זאת ייתכן כי עשויים להיות מקרים של רכישה עצמית בהם יוכל פקיד השומה לעשות שימוש מוצדק בכלי של "סיווג מחדש" תוך מיסוי השימוש שנעשה בעודפי החברה להגדלת חלקם של בעלי המניות הנותרים בהון המניות של החברה.

בדיני מס ישנה חשיבות רבה ביותר ליציבות, לאחידות ולוודאות. להגשת תכליות אלה, צריכים הכללים המשפטיים להיות ברורים ופשוטים ככל האפשר, באופן שיאפשר לצדדים להבינם, לתכנן מראש את ענייניהם, תוך צפייה ברמה גבוהה ככל האפשר של ודאות, ביחס לתוצאת המס של העסקה שהם מבצעים.

כללים בהירים מצמצמים גם את האפשרות של נישומים לפעול בצורה "תכססנית" כדי להימנע מתשלום מס. ככל שהקושי לסווג עסקאות הוא גדול יותר, ככל שיש לפקיד השומה שיקול דעת רחב יותר, וככל שנדרש ממנו להתחקות אחרי מטרות העסקה (ועל אחת כמה וכמה כאשר המטרות הן מטרות מעורבות), כך יגבר החשש של הצדדים כי העסקה שביצעו תסווג על ידי פקיד השומה באופן שונה מזה לו הם טענו; וכך תגבר המוטיבציה שלהם לאפיין את העסקה ואת הנסיבות שהובילו לביצועה בדרך שתתאים ל"מודל" הפטור ממס ולא לזה המחייב תשלום מס.

הקושי בהתחקות אחר המטרה הדומיננטית של העסקה ובהבחנה בין המטרות האפשרויות השונות, מצדיק קביעה אחידה שתביא לתוצאת מס אחידה בכל המקרים.  כאשר מדובר בחברות שהן מעין-שותפות, ההבדלים בין שלוש הדוגמאות הנבדלות ביניהן לכאורה במניע העיקרי בבסיס העסקה, הם דקים מיני דקים. בשים לב למאפייניה הייחודים של חברה שהיא מעין-שותפות, ברי כי ההבחנה בין סכסוך בחברה שהיא מעין-שותפות שהיה ונותר במישור היחסים התאגידי; לבין סכסוך בין בעלי המניות בחברה כזו ב"כובעם הפרטי" של בעלי המניות מבלי שיתלווה לכך אינטרס של החברה כחברה, היא הבחנה שלא זו בלבד שלפקיד השומה יהיה קושי גדול מאוד לערוך, אלא שספק אם הצדדים עצמם יוכלו לבצע.

טובת החברה וטובתם של בעלי המניות מעורבות זו בזו במידה רבה יותר ככל שמדובר בחברה שהיא "מעין שותפות", באופן המקשה מאוד על הבחנה בינארית בין רכישת המניות שהיא "לטובת החברה" לבין רכישת מניות שנועדה לשרת רק את האינטרסים של בעלי מניותיה. בחברה כזו, רכישת מניותיו של אחד מבעלי המניות משנה אפוא כמעט בכל מקרה את מבנה ההון של החברה, ומגדילה את כוח ההשפעה של בעלי המניות הנותרים. לכן, אף לו ניתן להצביע על אינטרס נפרד של החברה ברכישת המניות, הרי שבעסקה גלומה באופן אינהרנטי כמעט, הטבה לבעלי המניות הנותרים בדמות הגידול בכוח הניהולי שלהם.

ניתן לראות כי בעלי המניות יכולים בקלות יחסית לאפיין את העסקה כעסקה "לטובת החברה" (למשל על ידי יצירת חילוקי דעות מלאכותיים בטרם ביצוע העסקה או אף הגשת תביעה זה האחד כנגד האחר). במקרים רבים עיצוב עסקה באופן כזה אף לא יחטא לאמת – שכן הוצאתו של בעל המניות הנותר, אכן עשויה לא אחת לקדם את ענייני החברה שתנוהל מעתה על ידי פחות בעלי מניות. לכן, התמריץ לעצב את העסקה באופן כזה שימנע מהצדדים לשלם מס דיבידנד בגינה הוא תמריץ משמעותי. לאור החפיפה בין טובת החברה לבין טובת בעלי המניות בחברה שהיא מעין-שותפות – לפקיד השומה יהיה קושי ניכר להבחין בין מקרה בו מדובר בעיצוב "אותנטי" לבין מקרה בו עיצוב העסקה נועד רק כדי להתחמק מתשלום מס.

כאשר הרכישה העצמית מבוצעת "פרו-רטה", מדובר בפעולה משפטית העונה גם להגדרת חוק החברות ל"דיבידנד". זאת מאחר שבעלי המניות מקבלים לידיהם מהחברה כסף מזומן מכוח היותם בעלי מניות בה, ומבלי שחל שינוי בהון המנויות היחסי המוחזק על-ידיהם.

לכאורה, רכישה עצמית דיספרופורציונית אינה נכנסת תחת ההגדרה של "דיבידנד". ואולם, נראה כי כאשר מדובר בחברות שהן מעין-שותפויות, נלווית לרכישה העצמית גם פעולה נוספת של חלוקת דיבידנד בעין. כאמור, סילוקו של אחד מבעלי המניות בחברה כזו, משמעה למעשה חלוקה בעין של זכויות ניהול והצבעה נוספות ליתר בעלי המניות בחברה. זכויות אלה הן נכס שניתן לבעלי המניות הנותרים על-ידי החברה באמצעות הרכישה העצמית של מניות והפיכתן לרדומות (ראו פסק דינו של כב' השופט מ' אלטוביה בעניין בר ניר).

הנישומים בשני הערעורים טענו כי הם לא הפיקו יתרון אישי-כלכלי המגיע כדי התעשרות וממילא לא כזו שמומשה. בעלי המניות הנותרים אמנם לא קיבלו מניות נוספות, ולכאורה ערך המניות שהיה להם נותר כשהיה, שכן שווי החברה פחת בסכום שהיא שילמה לבעלי המניות שמכרו את מניותיה.

יחד עם זאת, שיעור האחזקות היחסי של בעלי המניות הנותרים בחברה – עלה. השינוי הזה בשיעור האחזקות היחסי מגלם בחובו תועלת משמעותית לבעלי המניות הנותרים, בדמות העלייה ביכולת ההשפעה של כל אחד מהם על ניהול החברה והגידול בזכויות ההצבעה בה. השינוי בשיעור האחזקות הוא שינוי אמיתי שהתרחש בפועל, בניגוד למקרים בהם, למשל, שווי השוק של המניות עולה רק "על הנייר".

בחברות שהן מעין שותפויות, יש לראות רכישה עצמית כהטבה ממומשת לבעלי המניות הנותרים שעליהם לשלם לכן מס בגינה. זאת בשל האינטרס הברור של בעלי המניות; לאור העובדה שמרבית התכליות העומדות בבסיס רכישה עצמית בחברה ציבורית (איתות לשוק אודות תמחור המניה בחסר, התנגדות להצעות רכש עוינות, הגדלת התשואה להון ועוד) אינן מתקיימות במקרה של חברה שהיא מעין-שותפות; מאחר שבמעין שותפויות ההבחנה בין טובת החברה לבין טובתם של בעלי המניות היא הבחנה ברורה פחות מאשר בחברה ציבורית או בחברה פרטית שיש בה בעלי מניות רבים; ולאור הרציונל של קביעת כלל שיביא לאחידות וודאות בגביית המס.

כבוד השופט עוזי פוגלמן

המחלוקת בין חבריי נעוצה אפוא בשתי שאלות: הראשונה, אם יש לקבוע כלל גורף ביחס לכל עסקאות הרכישה העצמית; והשנייה, מהו גובה הדיבידנד שיש לייחס לבעלי המניות הנותרים.

מבחן המטרה הדומיננטית שהציע השופט שטיין הוא מבחן שברמה העיונית הגיוני בצדו, אך יישומו בנסיבות של חברות שבהן עסקינן מוקשה ביותר. לא רק שקשה לזהות את המטרה הדומיננטית, אלא שקיים ספק אם יש מטרה דומיננטית, בהינתן שהיפרדות בעלי מניות שאינם מסתדרים עוד זה עם זה משרתת אותם, כמו גם את החברה.

בחברות "מעין שותפויות" שיקולי בעלי המניות ושיקולי טובת החברה שלובים זה בזה, במסגרת רכישה עצמית בחברות כאמור בעלי המניות הנותרים ימוסו כמי שקיבלו דיבידנד. הוודאות בדיני המס, כמו גם הפשטות ביישום הכלל המשפטי הם בעיני אך תוצר נלווה של הכרעתי זו.

השאלה השנייה אם יש לזקוף את סכום הרכישה במלואו כדיבידנד לבעלי המניות הנותרים (לפי החלופה השנייה בחוזר רשות המסים) או שמא לזקוף אותו לבעלי המניות כולם לפי שיעור אחזקותיהם בחברה ערב העסקה (לפי החלופה הראשונה בחוזר). גם בנקודה זו מקובלת עליי עמדתה של השופטת רונן שלפיה האינטרס המשותף בהיפרדות, כמו גם ההנאה המשותפת ממנה מצדיקה למסות את בעלי המניות לפי החלופה הראשונה בחוזר רשות המסים: כלומר, לראות את בעלי המניות כולם (ערב המכירה) ככאלו שקיבלו דיבידנד בגובה שווי המכירה (לפי חלקם היחסי ערב המכירה). תוצאה אחרת שלפיה הכלל המשפטי יחייב את בעל המניות הנותר במס על דיבידנד בגובה שווי הרכישה כולו, עשויה להטיל עליו חבות שאינה מוצדקת.

כבוד השופט אלכס שטיין

במקרי קצה שהובאו לפתחו של בית המשפט העליון בערעורים, בעלי המניות הפורשים מוכרים לחברה את כל החזקותיהם ופורשים מהחברה לחלוטין מבלי שתישאר אצלם כל זכאות לעודפים, כאשר יתר בעלי המניות נמנעים ממכירת מניותיהם כליל. במצב דברים זה, בעלי המניות הפורשים שמוכרים את מניותיהם ברווח ריאלי יהיו חייבים במס רווחי הון. באשר לבעלי המניות הנותרים, מצבם בהיבט המיסוי יהא תלוי בסיווגה של עסקת הרכישה העצמית ובפרט במענה לשאלה האם הגדלת חלקם של בעלי המניות הנותרים בחברה כמוה כהכנסה. פקודת מס הכנסה אינה מספקת מענה ישיר לשאלה זו.

בהיבט המיסוי, יכולה רכישה עצמית דיספרופורציונית להשפיע על שלושה גורמים. גורמים אלו כוללים: (1) את בעלי המניות הפורשים, אשר מוכרים את מניותיהם לחברה; (2) את החברה עצמה; וכן (3) את בעלי המניות הנותרים, אשר נמנעו מלמכור את מניותיהם לחברה. במקרי קצה כדוגמת אלו בערעורים, בעלי המניות הפורשים מוכרים לחברה את כל החזקותיהם ופורשים מהחברה לחלוטין מבלי שתישאר אצלם כל זכאות לעודפים, כאשר יתר בעלי המניות נמנעים ממכירת מניותיהם כליל. במצב דברים זה, בעלי המניות הפורשים שמוכרים את מניותיהם ברווח ריאלי יהיו חייבים במס רווחי הון. באשר לבעלי המניות הנותרים, מצבם בהיבט המיסוי יהא תלוי בסיווגה של עסקת הרכישה העצמית ובפרט במענה לשאלה האם הגדלת חלקם של בעלי המניות הנותרים בחברה כמוה כהכנסה.

מהותה הכלכלית של רכישה עצמית דיספרופורציונית יכולה לכרוך בתוכה תשלום דיבידנד לבעלי המניות הנותרים בחברה ויכולה גם שלא להיות בגדר מימוש זכויות בחברה או משיכת כספיה על ידי בעלי מניות אלה. מהותה הכלכלית של עסקה כאמור תלויה בנסיבותיה שעיקרן מצוי במענה לשאלה הבאה: מה היתה מטרתה הדומיננטית של הרכישה העצמית? אם הרכישה נועדה לשרת בעיקר אינטרסים אישיים של בעלי המניות הנותרים – ובראשם קבלת שליטה בחברה או העצמת כוחם על ידי קניית עזיבתם של בעלי המניות שבחרו למכרן – יהא על פקיד השומה, ועלינו, לסווג את העסקה כמשיכת כספי החברה על ידי בעלי המניות הנותרים אשר מגיעה כדי דיבידנד. מאידך, אם הרכישה העצמית נועדה לשרת את האינטרסים של החברה כחברה ולקדם את עסקיה, מן הדין יהיה לסווגה כהוצאת כספים שאינה בגדר אירוע מס אצל בעלי המניות שלא מכרו את מניותיהם.

התייחסות הפקודה ל"דיבידנד" אינה כוללת בתוכה את יתרון השליטה אשר מופק על ידי בעלי המניות בחברה שהחזקותיהם עולות בעקבות רכישה עצמית דיספרופורציונית. כללי הפקודה שעניינם מיסוי דיבידנד סובלים, אפוא, מהכללת חסר.

עיקרון המהות הכלכלית וכלל ההתעלמות מעסקה מלאכותית הם בגדר כללי תיקון באשר הם באים לסגור את הפער בין "כללים" ל"סטנדרטים" בדיני מיסים ולהתמודד עם המצבים בהם הנישום מנצל לרעה את היותם של כללים צרים מדי או רחבים מדי בהתחשב בתכליתם הפיסקלית.

יהא זה צודק מצד פקיד השומה לסווג את ההטבה שבידי בעלי המניות הנותרים כדיבידנד החייב במס על בסיסו של עיקרון המהות הכלכלית (ראו והשוו: עניין מגדלי הים התיכון, עמ' 347 והאסמכתאות שם; עניין טובי, עמ' 126; עניין סעדטמנד, פסקה 5 והאסמכתאות שם; עניין אורלי, פסקה 7 והאסמכתאות שם; אלקינס, עמ' 208; סוארי, רווה ופסרמן, עמ' 191-185, 209-208; צבי פרידמן ושלמה זרחיה "דיבידנדים, הפחתת הון ורכישה עצמית של מניות – השלכות המס לפי פקודת החברות הישנה ולפי חוק החברות החדש מיסים יג(4) א-74, 87 (1999); אמנון רפאל ודן ריטר "רכישה עצמית של מניות בראי דיני המס: החוק וחוזר המס – סיבוב ראשון מיסים יז(2) א-144, 152 (2003)). במקרים כדוגמת אלה, פקיד השומה לא יידרש, על-פי רוב, להפעיל את כלל ההתעלמות מעסקה מלאכותית, אך הכלל הזה יישאר שמור בארגז כליו למקרים המתאימים לכך – ובפרט, לנסיבות בהן ייעשה ניסיון להסוות את משיכת כספי החברה על ידי בעלי המניות הנותרים. ודוק: במקרים כאלה, פקיד השומה לא יהא מחוייב לקבוע כי משיכת הכספים האמורה מהווה דיבידנד. בנסיבות המתאימות לכך, משיכה רעיונית של כספי החברה יכול שתסווג כ"משיכה" כפשוטה לעניינו של סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה – אשר מורה כי אי-החזרת הכספים תוביל למיסוי המשיכה כדיבידנד – או בכל אופן אחר הנלמד מן הנסיבות (ראו והשוו: סעיף 86(א) לפקודה; יורן, עמ' 48-47; הדרי, עמ' 3, 11-6; גוז-לביא, עמ' 91-80).

בברכה,

אפרתי, רואי חשבון (עו"ד)
שחם 1  פתח תקווה מגדלי ב.ס.ר קומה 17
פרחי אביב 6 תל אביב
טלפון: 03-6298019 077-4260800 077-4662839
פקס: 03-6299519 077-5558030
Web-site: www.efraty.com
E-mail: [email protected]
[1] ע"א 9308/20 פקיד שומה עכו נגד בית חוסן בע"מ ואח' (על ידי עו"ד יורם הירשברג, אורן אוזן, איציק אוהד), ע"א 8116/21 מאיר סיידה (על ידי עו"ד יניב שקל, עו"ד לינור בוני) נגד פ"ש באר שבע 13.2.2023.