בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אריק ישראלי (להלן המערער) (בכ"א נאשם 5) על גזר הדין מיום 30.05.2023, בת"פ 63871-06-16; בגדרה זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירה של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה במטרה לסייע להתחמקות ממס לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; והרשיעו בריבוי עבירות של פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח, לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 וזא בכתב אישום ת יחד עם בוריס וייסמן מנהל קליניקה און (נאשם 1) בנו אבישר וייסמן (נאשם 2) מירון נאמן מנהל ברשת המרפאות (נאשם 3), מנכ"ל רשת המרפאות משה רחמות (נאשם 4). בהתאם להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים לעניין העונש, הושתו על המערער ארבעה חודשי מאסר בפועל על דרך של עבודות שירות, לצד מאסר מותנה וענישה נלווית. עונשו של המערער עוכב בהסכמת המשיבה עד להכרעה בערעור זה, בהחלטת השופט ד' מינץ מיום 26.09.2023.
היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון הוא "מטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיפים 7 או 8א או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון לפי הסעיפים האמורים". כלומר, מדובר בעבירת התנהגות המחייבת כוונה מיוחדת מסוג 'מטרה', אשר ביחס אליה נקבע זה מכבר כי "אין המדובר ביסוד הנפשי של 'כוונה' כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה […] מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה" (עניין תענך, בפסקה 239).
לעניין הוכחת היסוד הנפשי, מתעוררת השאלה אם ניתן להשתמש בהלכת הצפיות, על-מנת להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. בעניין תענך הושארה בצריך עיון שאלה דומה, שעניינה אם הלכת הצפיות חלה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
השאלה מתעוררת שעה שבית משפט זה קבע בשורה של החלטות, כי הלכת הצפיות לא תחול באופן גורף על כלל עבירות המטרה, אלא שיש לבחון את תחולתה לגבי כל עבירה בנסיבות המקרה הספציפי. לעניין זה, יפה קביעתה של השופטת ד' ביניש ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 750-749 (2001): "פסיקתו של בית-משפט זה מאוחדת בדעה כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת 'הכוונה' ב'צפיות', כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב, על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של "כוונה", לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה'צפיות' בהלכה הנוהגת בפסיקתנו זה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על-פי תכליתה החקיקתית ועל-פי טיבה" (ההדגשות לא במקור – ח' כ').
שותף אני לעמדה זו, שכן לטעמי אין לקבוע כלל גורף לפיו הלכת הצפיות תחול על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, בכל מקרה ומקרה. לצד זאת, וכפי שצוין בעניין תענך, באמרת אגב, "לכאורה נראה כי תכליתו של חוק איסור הלבנת הון […] מצדיקה את החלתה של הלכת הצפיות". על-כן בהתחשב בתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, ובפרט תכלית סעיף 3(ב) לחוק, סבורני כי החלתה של הלכת הצפיות בנסיבות כפי אלו של המקרה שלפנינו היא מתבקשת. ואסביר.
כאמור לעיל, תכליתו העיקרית של חוק איסור הלבנת הון, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 3(א) לחוק, היא למנוע הפיכת 'כסף שחור לכסף לבן'. במובן זה, העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק נועדה לעגן את חובת הדיווח, כמעין 'חגורת ביטחון' נוספת, ובכך לשמש כלי נוסף במניעת העברת כסף או רכוש שהושגו בעבירה פלילית. בהקשר זה, וברקע ההתפתחות הטכנולוגית הרבה של מנגנונים המאפשרים לעבריינים להעביר כסף או רכוש שהושג בעבירה פלילית תוך השבתו לידי העבריין לשימוש לגיטימי לכאורה – וכל זאת כאשר רשויות האכיפה עלולות להתקשות להתחקות אחר תנועות אלה, מתעורר לטעמי הצורך מעת לעת בהרחבת רשת חובות הדיווח. לעניין זה יפים הדברים הבאים:
"מגמת הרחבת רשת הדיווח עתידה להימשך, כי הרי כל פרצה שנסגרת משמעה זליגת כספים שמקורם בפשיעה לאפיקים אחרים, שגם אותם יש לס[ג]ור. המאבק בהלבנת הון הוא מטבעו מאבק מתמשך המצריך אסדרה דינמית, שכן אכיפה המקטינה את יכולתם של עבריינים להשתמש באפיק הלבנה קיים מגדילה את תמריציהם של מלביני ההון לאתר אפיקי הלבנת הון חלופיים שהאכיפה טרם מיקדה בהם את עיניה. התחזית בדבר הצורך בהמשך הרחבת רשת הדיווח נובעת לא רק מהחיפוש המתמיד של עבריינים אחר אפיקי הלבנת הון חדשים אלא גם מדינמיות טכנולוגית […] לשם כך מערכת האסדרה בתחום איסור הלבנת הון דורשת תחזוקה מתמדת" (עידו באום, "איסור הלבנת הון: חידושים מקומיים ומגבלות גלובליות", דין ודברים י 289, 300-299 (2017) (ההדגשות הוספו – ח' כ')).
על רקע דברים אלה, לטעמי, ישנם מקרים בהם מתעורר הצורך הברור בתחולת הלכת הצפיות לשם הוכחת לקיומו של יסוד נפשי, וזאת על-מנת למנוע מצב שבו קשיים ראייתיים יאיינו את הגשמת התכליות הניצבות ביסוד חוק איסור הלבנת הון. בהקשר זה יודגש, כי לא מדובר לשיטתי בקביעה גורפת ביחס לכל עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת, אלא שיש להגביל את תחולת הלכת הצפיות למקרים כמו זה שלפנינו, בהם מדובר במהלך מתוכנן ומתוחכם, אשר נמשך תקופה ארוכה וכלל שיתוף פעולה של מספר רב של אנשים, ובמסגרתו לא דווחו לרשויות המס סכומי כסף בלתי-מבוטלים. במצב דברים זה ברי, כי הצפייה ברמת הסתברות גבוהה שתושג התוצאה הפסולה, בדמות אי-דיווח לרשויות המס, היא כמעט מובנה מאליה (ראו והשוו: ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (12.08.2012)).
יובהר, כי אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים, שכן מטבע הדברים לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את כל סוגי המקרים בהם ניתן יהיה להחיל את הלכת הצפיות על עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. בהקשר זה יודגש, כי בכל מקרה ומקרה עת נבחנת האפשרות של החלת הלכת הצפיות לשם הוכחת קיומו של יסוד נפשי, יש להתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות רמת התכנון של המעשה; האם מדובר באירוע חד-פעמי או בפעולות חוזרות ונשנות; היקף סכומי הכסף על אודותם לא דווח; וכן נסיבותיו האישיות של הנאשם. זאת, כמובן בשים לב לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה בכללותו ובראי תכליתו של חוק איסור הלבנת הון.
מן הכלל אל הפרט
לאחר שעניתי בחיוב על השאלה המקדמית ושירטטתי את גבולות המקרים שבהם נכון לטעמי להחיל את הלכת הצפיות להוכחת קיומו של יסוד נפשי בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, אדרש לבחינת השאלה העיקרית והיא אם בנסיבות המקרה דנן, ישנו צורך בהלכת הצפיות להוכחת קיומו של היסוד הנפשי.
כמפורט לעיל, במסגרת הכרעת הדין נקבע כי "התנהלות הנאשם, כפי גרסתו, לפיה נתן דעתו אך לדין הרומני, אינה שוללת את המסקנה כי להתנהגותו לוותה כוונה מיוחדת מצדו ביחס למטרה שביקש להשיג – והיא התחמקות מחובות הדיווח שנלוותה להעברת אותם כספים, הן בעת הוצאתם מרומניה והן – וזה העיקר – בעת הכנסתם לישראל. טענת הנאשם כי פעל כפי שפעל בשל חששו מהרשויות ברומניה אינה גורעת ממטרתו הכוללת להימנע מדיווח על העברת הכספים גם ביחס לרשויות בישראל […] הנאשם אמר מפורשות, באופן הגלוי והברור ביותר, כי הקפיד שלא לשאת עמו כספי מזומן מעל 10,000 אירו בדרכו מרומניה לישראל, על מנת לחמוק מחובת הדיווח לרשויות. ברי אם כן כי הנאשם לא חפץ אך להוציא את אותם כספי מזומן אל מחוץ לרומניה, אלא גם להכניסם לישראל בבטחה, ללא דיווח לרשויות המקומיות באשר הן, ולהביאם 'בשלום' לידי אבישר".
בנתון לאמור בית המשפט קבע, כי היסוד הנפשי ביחס לעבירה מושא ענייננו מתקיים, ועל-כן הוא לא נדרש לבחון את תחולתה של הלכת הצפיות. דעתי שונה מזו של בית משפט קמא. לדידי, חומר הראיות שהוצג לפני בית המשפט, הן הישירות, הן הנסיבתיות, לא מוכיח ברמה מספקת את התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש, ואף בית המשפט עצמו ציין, כי מטרתו של המערער הייתה לחמוק מחובת הדיווח לרשויות המס ברומניה. מכאן הסיק בית המשפט, כי מובן מאליו שאם זו הייתה מטרתו של המערער, אזי שהתכלית הסופית של מעשיו היא בהכרח העברת הכספים, מבלי שידווח עליהם גם בישראל. ואולם, על-אף ההיגיון הטמון במסקנה זו, יש בדרך הילוכו של בית המשפט משום 'קפיצה לוגית', הגורעת במידת מה מהתקיימות רף ההוכחה הנדרש.
עם זאת, בכך לא תם דיוננו. עיון בעדותו של המערער לפני בית משפט קמא מגלה, כי המערער פעל באופן מתוכנן, סדור ומדוקדק, וכך ביקש למעשה להתל ברשויות המס ברומניה, עת הבריח סכומי כסף בלתי-מבוטלים, וזאת אף אם לא הוכח הסכום המדויק אותו הבריח לישראל. מעשים אלה נמשכו במשך שנים, כאשר לא פעם המערער היה 'הרוח החיה' מאחורי מאמצי הברחת הכספים מרומניה לישראל. כך, למשל, העיד המערער שהוא זה שיזם את השימוש בקבוצות ישראלים אשר הגיעו לקזינו ברומניה, לצורך העברת הכספים לישראל. לכך יש להוסיף את תפקידו הבכיר של המערער במשטרת ישראל, אשר העיד כי שימש בתור ראש מפלג "בילוש מודיעין סוכנים", ואף העביר הדרכות "במס הכנסה בכל נושא המודיעין". בנתון לכך ניתן לאמר, כי המערער יכול היה לצפות בדרגת הסתברות גבוהה שפעולותיו יובילו לאי-דיווח על הכספים מושא ענייננו לרשויות המס בישראל.
במילים אחרות, נסיבות אלה, בראי כמובן עברו המשטרתי של המערער, לא מותירות כל ספק; מעשיו של המערער ומודעותו לוו בציפייה ברורה, כי ברמת הסתברות גבוהה מעשיו יובילו לאי-דיווח על אותם כספים בישראל. בהקשר זה מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא, לפיה ניסיונו של המערער לטעון כי לא נתן דעתו לכך היא בלתי-סבירה, וזאת לטעמי בלשון המעטה. משכך, הרשעתו של המערער בדין יסודה, שעה שהיא מבוססת על תחולתה של הלכת הצפיות. תחולתה של הלכת הצפיות מקבלת משנה תוקף במקרה דנן מהשקילות המוסרית הקיימת בין מי שהיה מוכח לגביו כי פעל על-מנת להשיג את היעד המוגדר בעבירה מושא ענייננו – התחמקות מחובת הדיווח – לבין מי שפעל באופן ממושך ומתוכנן, כמו המערער, ובכך לא יכול היה שלא לראות את האפשרות של התחמקות מחובת הדיווח כאפשרות קרובה לוודאי, וזאת בפרט על רקע עברו המשטרתי (ראו והשוו: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (29.06.2005)).